יום שבת, 23 בפברואר 2013

מחפשים את הביצים

אם חשבתם שפסח הוא חג ארוך, המציאו הגויים את הפסחא, האיסטר, שכפי שחדי ההבחנה ודאי שמו לב, הוא כמו פסח, רק ארוך באלף (תרתי משמע).

בדומה לחגים היהודיים שלהדיוט המצוי קשה לקבוע את מועדם המדוייק מבלי להציץ בלוח השנה, כך המועד של הפסחא משתנה משנה לשנה. הוא מתחיל באש וודנסדיי (Ash Wednesday הידוע בעברית בשם המסורבל משהו יום רביעי של האפר) שחל השנה ב-13 בפברואר ושיאו כ-40 ימים לאחר מכן ביום שישי הטוב (Good Friday) בו על פי המסורת נצלב ישוע ובפסחא (השנה ב-31 בדצמבר) בו המשיח הנוצרי קם לתחייה, שלושה ימים לאחר מכן. מה זה אם כן שבוע של פסח?

כפי שוודאי הבנתם, מדובר בנושא אמוני כבד למדי. אם חשבתם שקשה להסביר לילדים מדוע מי שהיה המשיח נצלב (לקחת על עצמו את כל חטאי האנושות), הקימה לתחייה (Resurrection) של ישוע היא בגדר מעשה כשפים או ניסים, תלוי את מי שואלים. לפיכך, על מנת למשוך את לבבות המאמינים לעתיד, התווספו לסיפורי החג הקשורים למוות ואבל (לפחות באירלנד, המנהג באש וודנסדיי הוא למרוח אפשר על המצח, כך שמידי שנה מי שמסתובב באי האיזמרגד ביום הזה ייראה אנשים עם פס אפור או שחור על המצח, מה שבשניות הראשונות מקפיץ את האינסטינקט לפנות אליהם ולומר שיש להם לכלוך על הפרצוף, אך אז בדיוק קולטים שהנה שוב הגיע אש וודנסדיי), סיפורים על ארנבים וכל מיני בלבולי ביצים אחרים.

כן כן, ביצים, אני מתכוון לכך במובן המילולי של המילה. משום מה, התקבע שארנב מביא עמו את הפסחא, כי אתם יודעים, ילדים אוהבים ארנבונים והנה יש משהו שיקשור אותם לחג. ניחא. הביצים נצבעו בתחילה באדום על מנת לסמן את דמו של המשיח, אך עד מהרה הן החלו להיצבע בשלל צבעים גוונים וקצת קשה לנחש מה קדם למה, הביצה או האיסטר. העיסוק בביצי פסחא הוא אובססיבי למדי ונדמה לי מיותר למדי. גם הביצים, ברובן, הן לא ביצי תרנגולת של ממש, אלא בעיקר ביצי שוקולד, אם אפשר עם הפתעה בפנים. מי יודע, אולי זה יקרב את הנשמות הרכות של הילדים לגן עדן ביום מן הימים, אך בינתיים זה מצעיד את השיניים שלהם בצעדי ענק לגיהינום.

וכך, ברוח חג הפסחא הממשמש ובא, פוזרו לפני כשבוע וחצי מאה (100) ביצי ענק ברחבי דבלין. הביצים קושטו על ידי אומנים והן תימכרנה במכירה פומבית ב-23 במרץ. ההכנסות יועברו לארגון הצדקה לילדים ג'ק וג'יל.

אז היכן ניתן למצוא את הביצים הללו? כמעט בכל מקום בדבלין. פארקים (כגון פארק מארלי, פיניקס, סטיפנס גרין), מוזיאונים, גלריות, בתי מלון, חנויות ועוד נקודות עניין ונקודות מעניינות פחות ברחבי העיר הנאווה. להלן מפה המציגה את המקומות ומספר הביצים שפוזרו בהם ועליכם למצוא (המפה לקוחה מכאן):


מפת הביצים של דבלין (מקור)


אתם (או, כפי שיותר סביר, ילדיכם) מוזמנים לאסוף חוברת שתעזור לכם לעקוב אחר הביצים שמצאתם (פרטים על המקומות בהם ניתן למצוא את החוברת כאן) ולצאת למסע חיפוש. הביצים תישארנה במקומן עד ה-14 במרץ 2013. ב-15 יתחיל שבוע ההצגה הפומבית בו כל הביצים תוצגנה במקום אחד (שיפורסם מתישהו היכן). ב-23 במרץ תחל מכירה פומבית של הביצים. עשרים הביצים הנבחרות תוצגנה ותימכרנה במלון ארבע העונות בדבלין 4 (שם אולי כולן תוצגנה?) והשאר במכירה פומבית אונליין. אם ברצונכם לחזות באירוע המכירה המרגש, מחיר כרטיס רק 150 אירו!

אז אם אתם חובבי ביצים או מתעניינים באומנות, לא בהכרח קדושת חג הפסחא, אתם בהחלט מוזמנים לחפש את ביצי הפסחא האיריות ולמצוא אותן. השתדלו למהר, שכן רק כשלושה שבועות נותרו עד להסרת הפסלים הסביבתיים הללו. ואולי בכלל תרצו לרכוש את הביצים, אם יש לכם מקום מיותר בסלון... עוד פרטים על הביצים בדף הזה. באופן יותר ספציפי, על כל הביצים והאומנים שעיטרו אותן בדף הזה.

לסיום, לפני שאציג כמה מהביצים שאהבתי בפארק מארלי, בקניון דאנדראם ובמרכז דבלין, רק אציין שאם אתם מבקרים בדבלין ביום שישי הטוב, גוד פריידיי, הפאבים לא מוכרים אלכוהול ובאופן כללי רוב בתי העסק סגורים. קחו זאת בחשבון, אם אתם מתכננים טיול לאירלנד בסביבות חג הפסחא.


ביצת גשר ה'פני - Ha'penny Bridge Egg



ביצה אומנותית, פארק מארלי


הביצה המשוגעת בפארק מארלי



ביצה עם עיניים בדאנדראם


ביצת חוף ים בסטפינס גרין


ביצה כתומה עם עצמות דגים ולבבות


ביצת ענק תכולה בתוך קן



ביצת בונו מלהקת U2


ביצה בלונדינית בסטיפנס גרין



ביצה בפאוארסקורט

יום ראשון, 17 בפברואר 2013

בית מספר 29 ודבלין הג'ורג'יאנית

בדיוק קראתי כתבה לגבי ספקולציות על סגירת בית מספר 29 (House Number 29), שהוא אחד המוזיאונים הטובים בדבלין ואם מתמקדים במוזיאונים קטנים המוקדשים לנושא ספציפי (בניגוד למוזיאוני ענק המציגים מגוון תערוכות בשלל נושאים), מדובר באחד המוזיאונים הטובים מסוגו בעולם. ללא צל של ספק הייתי ממליץ לכל מי שמבקר בדבלין, ויש בו או בה אף מעט סקרנות לגבי היסטוריה או אדריכלות, לא לפספס את מספר 29.

אז מאין צצו שמועות לגבי סגירת המוזיאון? לשם כך רצוי לחזור לפתיחת המוזיאון בראשית שנות התשעים של המאה ה-20. לידת המוזיאון בחטא. ESB, חברת החשמל האירית (לאחרונה שונה שמם ל-Electric Ireland) קיבלה אישור להרוס שורת בניינים משלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 על מנת לבנות בניין משרדים אפרורי מבטון. על אף שכיום אדריכלות ג'ורג'יאנית נחשבת מורשת מפוארת של העיר הנאווה, באמצע המאה ה-20 היה מדובר בפרקטיקה שגרתית וכך נהרסו להן פינות חמד רבות בדבלין לטובת גושי בטון חסרי טעם.

כדי להמתיק את הגלולה של הריסת המבנים ההיסטוריים, קיבלה על עצמה ESB את משימת שיפוץ בית מספר 29 ברחוב פיצוויליאם (Fitzwilliam) בסוף שנות השמונים. וב-1991, נפתח המוזיאון. בראשית הסרטון המציג את ההיסטוריה של המבנה, מורעפים שבחים על ESB שסייעה בהקמת המוזיאון, מבלי להזכיר את מפלצת הבטון שיצקו בצמוד למבנה (ראו תמונה למטה) ובהינתן האישורים המתאימים, מי יודע, היו מפרקים גם את בית מספר 29.

משום מה, המוזיאון אינו רווחי בימינו והוא מהווה נטל כלכלי על ESB. לכן, לטענתם, הם רוצים לערוך שינויים באופן ניהול המוזיאון על מנת לצמצם עלויות. בין האלטרנטיבות שעלו, וכאן זו השערה שלי, עלה רעיון העיוועים לסגור את המוזיאון. כמה קל.

הערך שמוסדות תרבות מעניקים לעיר ותושביה גדול ממאזן הרווחים של איזו חברה. אם מוזיאון מסויים אינו רווחי, בהחלט יש מקום לסבסד אותו. זאת ועוד, הואיל וערכתי סיור במקום (והמלצתי לקוראי הבלוג לבקר בו, אם כי זה נבלע בין שאר המלצות) אני באמת ובתמים סבור שלמקום יכולת לעמוד על הרגליים בכוחות עצמו. עבודת השיפוץ המאסיבית מאחורינו וההוצאות המרכזיות הן חשבון החשמל (אירוני כאשר המקום מתוחזק על ידי חברת חשמל), אחזקה שוטפת, תיקונים קלים והמשכורת של הצוות המצומצם של המוזיאון שעורך סיורים נהדרים בבניין. הבעיה המרכזית היא שהתיירים הרבים המגיעים לדבלין, ברוב כסילותם, מעדיפים לבקר במבשלת גינס ובמזקקת ג'יימסון ופוסחים על המוזיאון הג'ורג'יאני של דבלין. למותר לציין שמבשלות בירה ומזקקות וויסקי פתוחות לביקור במקומות רבים אחרים בעולם, בעוד ארכיטקטורה ג'ורג'יאנית ייחודית לבריטניה ואירלנד. זאת ועוד, הואיל והיא נתונה להשפעות לוקאליות, החומרים שהיו זמינים בסביבה והטעם של הארכיטקטים, הארכיטקטורה של דבלין היא ייחודית.

אפשר ללמוד עליה מספרים ולהשתתף בסיורים והרצאות של החברה הג'ורג'יאנית של אירלנד, אך לתייר המזדמן לביקור קצר בעיר ולתלמיד התיכון הממוצע אין גישה להרצאות הללו ומכאן חשיבותו הרבה של המוזיאון. עם החדרה קצת יותר איתנה של המוזיאון לתודעת המבקרים על חשבון אטרקציות מטופשות בהרבה, היה אפשר למשוך למקום המוני מבקרים.

אז מה תמצאו בבית מספר 29? תלמדו על ההיסטוריה של המבנה וסביבתו דרך סיפור חייה של גברת ביטי (Beatty. אין קשר לצ'סטר ביטי), אלמנה צעירה עם שבעה ילדים שהייתה הדיירת הראשונה בבית בנובמבר 1794. לאחר מכן תזכו לסייר בבית ג'ורג'יאני אותנטי עם מטבח למשרתים בקומת המרתף, קישוטים מצוצעים לאורחים ומבקרים בקומה התחתונה ופשטות ארכיטקטונית חסכנית ככל שמטפסים במעלה הבניין לקומות המשמשות רק את בני המשפחה.

תזכו לשמוע על האופן בו גידלו ילדים במאה ה-18, על האופנה באותם ימים. האיפור באותן שנים הכיל כספית או חומר רעיל דומה, כך שנשים עשירות שיכלו להרשות לעצמן להתאפר מצאו עצמן עם פרצוף מצולק ומחורר תוך זמן קצר. שנים מאוחר יותר חוקק חוק שאסר על כך, בעיקר כי היו אלה האצילים שישבו בפרלמנט וראו את נשותיהן מתכערות עם הזמן. תשמעו גם את סיפורה של אחת המשרתות בבית שגרה באחת משכונות העוני הסמוכות, כמוה רווחו בדבלין עד שנות השישים והשבעים של המאה ה-20, עת פורקו והוחלפו בדיור ציבורי.

לא אספר עוד על הסיור במספר 29 על מנת לא לפגום בהנאה מביקורכם במוזיאון. תוכלו לערוך סיור וירטואלי במבנה אם בכל זאת תרצו ללמוד עוד על המקום. המוזיאון פתוח מידי יום מלבד ימי שני ואת שעות הפתיחה ניתן למצוא כאן. הוא נמצא באחת הפינות של כיכר מריון (המרוחקת מהפסל של אוסקר וויילד) והכניסה בגרם מדרגות היורד מהרחוב.

אז מהר, לפני ש(אולי) ייסגר.


בית מספר 29 ומימין לו המשרדים של ESB


המוזיאון הג'ורג'יאני של דבלין ממבט קרוב יותר


אם תרצו לקרוא עוד על דבלין הג'ורג'יאנית, אמליץ בחום להתחיל עם קריאה בוויקיפדיה.

על קצה המזלג, אם תרצו לראות עוד ולהתרשם מהמורשת הג'ורג'יאנית של דבלין, להלן מספר מקומות חשובים שמומלץ לבקר בדבלין:

רחוב הנרייטה (Henrietta Street) בצפון מרכז דבלין (מרחק הליכה קצרה מרחוב אוקונל) על דרך האבנים שבו מהווה נקודת חשובה לביקור. המבנים בו לא פתוחים לקהל הרחב, אבל אולי תמצאו את אחת הדלתות פתוחה ותזכו להציץ פנימה. המבנים במקום הם מהראשונים שקמו בדבלין הג'ורג'יאנית, אי שם בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-18. באותם ימים, הצד הצפוני של דבלין היה יוקרתי למדי.

 רחוב הנרייטה ו"קינג'ס אין" בסופו



בתוך בית מספר 7 ברחוב הנרייטה (Henrietta Street)



פנינה נוספת בצד הצפוני של העיר, לא הרחק מרחוב הנרייטה, היא כיכר מאונטג'וי (Mountjoy Square), הכיכר היחידה שהיא גם ריבוע (square, במידה ותהיתם לגבי מקור המילה). למרבה הצער, הגינה המקורית שעמדה במקום נהרסה ברובה ובמקומה ניצבת כיום פינת משחקים מודרנית ומגרשי טניס, כדורסל וקטרגל. אני מניח שאפשר להסתכל על הצד החיובי, המקום עדיין בשימוש. יותר עצוב הוא לגלות שכשליש מהבתים בכיכר אינם מקוריים, אלא נבנו בשנות התשעים של המאה ה-20 בהשראת המבנים מהמאה ה-18 שסבלו מהזנה ונהרסו. כפי שנרמז, החלק הצפוני של דבלין אינו נחשב איכותי מבחינת האוכלוסיה שחיה בו (הכללה גסה שגורמת עוול לרבים וטובים) וכיכר מאונטג'וי אינה שונה. התארחתי בכמה מהבתים במקום והתושבים אדיבים למדי, אך מדובר במיעוט שנלחם בטחנות הרוח של העוני שרווח באזור הזה, ממש במרכזה של דבלין.


הנוף הנשקף מחלון הקומה העליונה של בניין מספר 54 בכיכר Mountjoy


כיכר פיצוויליאם (Fitzwilliam Square) בצדה הדומי של מרכז דבלין אלמונית למדי ביחס לשתי הכיכרות הסמוכות לה (כיכר מריון וסטיפנס גרין). זה אולי המקום לציין שהגישה לגינה שבמרכזן של הכיכרות הג'ורג'יאניות הייתה שמורה לדיירי הרחוב. כל בעל דירה קיבל מפתח לגינה שהייתה מסוגרת בגדר ושערים כחלק מהסכם השכירות או הקנייה של הדירה. ביתר הגינות הג'ורג'יאניות בדבלין המנהג הזה נזנח במרוצת השנים והן נפתחו לציבור, אך כיכר פיצוויליאם עדיין משמרת את המנהג הזה (כמו הרבה כיכרות בלונדון, אגב, הסגורות לקהל הרחב) והגישה אליה חסומה לציבור, למעט במספר אירועים מיוחדים.

אף על פי שכנראה לא תזכו להלך בתוך הכיכר, מומלץ בחום לצעוד סביבה. היא הקטנה מבין הכיכרות הג'ורג'יאניות של דבלין, אך אחת היפות והמטופחות בה. הבתים נהדרים והדלתות יפהפיות.



כיכר פיצוויליאם בסתיו


הגינה המשותפת הנגישה רק לתושבים


סיור בכיכר


לא הרחק מהכיכר הנ"ל, שוכנת כיכר מריון (Merrion Square). בניגוד לסטיפנס גרין, על פי רוב הכיכר אינה גדושה במבקרים (אם כי אינה ריקה מאדם). לא הרחק מהמקום נולד וגדל הסופר אוסקר וויילד (שעל אף שהיה פעיל בלונדון הויקטוריאנית הוא אירי) ותמצאו במקום פסל אבן צבעוני שלו. אך אנו גולשים לתקופה מאוחרת בהרבה. כפי שפתחתי, הנקודה הטובה ביותר ללמוד על המקום היא בניין מספר 29 בפינת הכיכר, הוא המוזיאון הג'ורג'יאני של דבלין. למרבה הצער, רוב המבנים לא נגישים לקהל, אך עם קצת מזל אולי תוכלו להיכנס לאחדים מתוכם, שכן הם משכנים גופים ציבוריים וארגונים מסבירי פנים אחרים. רשמתי בעבר על כמה מבנים בעלי עניין, בקטע הזה.


אז זהו לבינתיים. קטע זה אינו מתיימר ואינו יכול לסכם כמאה שנים של דבלין בתקופת המלכים ג'ורג', ג'ורג', ג'ורג' וג'ורג'. כפי שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם צמיחתה של דבלין הג'ורג'יאנית אינה סיפור קצר, אלא מאות אם לא אלפי סיפורים של יזמים, אנשי נדל"ן, שפיתחו את דבלין. חלקם התעשרו, אחרים נותרו חסרי כל (בועות נדל"ן היו גם אז). על אף החזות הדומה של המבנים, ניתן לזהות וריאציות רבות, ברוחב ובגובה המבנים, בעיטורים, באיכות הבנייה ועוד, בין אם בשל העובדה שהמבנים נבנו בשנים שונות ושופצו בתקופה אחרת ובין אם קבלן אחר עבד על המבנה המקורי.

התקופה הוויקטוריאנית שבאה אחריה, ראתה תנופה תעשייתית, סטנדרטיזציה של חומרי בנייה ושיטות עבודה, כך שהאינדיבידואליזם הנהדר של הבתים הג'ורג'יאנים הלך לאיבוד ופינה מקום לסגנון האדריכלי של האימפריה בה השמש לעולם לא שוקעת.

הכיכרות הג'ורג'יאניות שהזכרתי לעיל אינן היחידות, אך הן אלו המזכירות ביותר את צורתן המקורית. אם תרצו לראות עוד, תוכלו לבקר גם בכיכר פארנל הסמוכה לרחוב אוקנל, סטיפנס גרין שאין סיכוי שתפספסו (לפחות את הפארק הנאה) ובו עשרות מבנים מרתקים שכל אחד שווה קטע בפני עצמו ועוד המון שכיות חמדה.

יום שני, 11 בפברואר 2013

המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה

לאחרונה נכחתי בהרצאה מעניינת של ג'ניפר אומהוני (Jennifer O’Mahony) מהמוזיאון הלאומי של אירלנד, שעסקה בהיסטוריה של המוזיאון או ליתר דיוק של החלק המוקדש לארכאולוגיה ברחוב קילדייר. למדתי מההרצאה לא מעט על ההיסטוריה של הבניין והמיצגים בו וקטע זה נועד לסכם בקצרה את מה שאפשר למצוא במוזיאון בימינו (זה אגב לא נכלל בהרצאה) לעומת מה שהיה ניתן למצוא בעבר.

על הקמת המוזיאון הוחלט ב-1877 במסגרת ה-Dublin Science and Art Museum Act שנחקק באותה שנה. באותם ימים, אירלנד הייתה חלק אינטגרלי מן הממלכה המאוחדת (של בריטניה וחצי מהעולם) תחת ניצוחה של המלכה ויקטוריה. מסילות הרכבת שהחלו להיסלל מספר עשורים קודם לכן החלו להפוך את העולם לכפר קצת יותר גלובלי, אך עדיין טיולים ותיירות המון לא היו עניין של מה בכך. המבנה הוקם כשלוחה האירית של מוזיאון דרום קנזינגטון בלונדון (לימים מוזיאון ויקטוריה ואלברט).

הבניין המרשים של המוזיאון תוכנן על ידי אב (Thomas Newenham Deane) ובנו (לו היה שם דומה למדי) והוא ניצב ברחוב קילדייר (Kildare Street) במקביל לספריה הלאומית של אירלנד. מעת קבלת ההחלטה על הקמת המוזיאון ועד שעמד על תלו עברו כשלוש עשרה שנים. המבנה פתח שעריו בסוף אוגוסט 1890. לא ארחיב על האכיטקטורה של המבנה, אך אציין שהאדריכלים שמו דגש על שימוש בחומרים שנחצבו באירלנד ועבודת בנאיים מקומיים, אם כי חלקים מסויימים בכל זאת הוזמנו מעבר לים, למשל הדלתות שגולפו במיוחד בבית מלאכה איטלקי.

בשל היות המוזיאון בן טיפוחו של המוזיאון הלונדוני, יציקות ורפליקות של יצירות קלאסיות ואומנות רנסאנס נשלחו לדבלין (ואדינבורו בירת סקוטלנד, בדומה לציורים של טרנר, אם כי שם מדובר במקור ולא בהעתקים של אוצרות תרבות ממקומות מרוחקים). במאה ה-19, כפי שנכתב לעיל, טיולים לארצות רחוקות היו שמורים למעטים. האפשרות של תושבים מאירלנד לקפוץ לסוף שבוע בלונדון לא ממש הייתה קיימת. לכן, האוצרים של המוזיאונים לא חששו שאותה יצירה (או, כאמור, העתק של יצירה) יוצג במספר מוזיאונים. הרעיון היה להנגיש לציבור הרחב קלאסיקה שלא יכול היה להיחשף אליה בדרך אחרת. אותו היגיון, אגב, מכתיב את זה שמוזיאונים מסוג זה בבריטניה, כמו גם באירלנד, לא גובים תשלום עבור הכניסה. מדובר בשירות לציבור ומי שידו משגת יכול לתרום.

המאה העשרים הביאה עימה שני שינויים. האחד, ירידת קרנה של הרפליקה לטובת המקור. ראשית, טיולים הפכו זולים יותר ולכן מה הטעם להיכנס לבית נכות בדבלין כדי לראות פסל יווני, רומי או חזית קתדרלה איטלקית, כאשר אפשר לטייל לאגן הים התיכון? בנוסף, באופן כללי נוצרה מין כמיהה למקור (בין אם אצל אוצרי המוזיאונים, מבקרי המוזיאונים או שילוב של השניים) ולכן מוזיאונים התרכזו בהצגת פריטים אותנטיים, כי מה הטעם והערך באחזקת יציקות שאינן מעשה האומנות עצמו?

השינוי השני שהחל בעשור השני והסתיים בעשור השלישי של המאה ה-20 קשור לעליית הלאומיות האירית, המרד בבריטים והקמת המדינה האירית החופשית והרפובליקה לאחריה. זה הקטין את החיבה כלפי התבליטים והפסלים שלא זאת בלבד שאינם המקור, אלא סימנו את הטעם הבריטי. בנוסף, ואולי אף חשוב מכך, בניין המוזיאון ברחוב קילדייר היה צר מלהכיל את כל המיצגים והצורך להציג ממצאים מרחבי אי האיזמרגד, פרטים שחושפים את ההיסטוריה העשירה והמגוונת של אירלנד והאירים גבר על הצורך להציג העתקי גבס של אומנות קלאסית שהיו אופנה בריטית ויקטוריאנית.

וכך נעלמו רוב היצירות ופינו מקומן למיצגים חדשים (על חלקם בעוד רגע קט). חלק מהפסלים והתבליטים נותצו והושמדו בשנות ה-20, אחרים אוכסנו (ועודם מאוכסנים) ב-UCD, אחת האוניברסיטאות בדבלין ומספר מועט של תבליטים עדיין נמצא בבניין המוזיאון, אם כי אינם מוצגים לעיני הקהל הרחב (אלא נמצאים בחדר ההרצאות בו התקיימה ההרצאה. ראו אחת התמונות בהמשך).

למותר לציין שמדובר באבידה טרגית. סוף המאה ה-20 והמאה שלנו הביאו עימם עניין מחודש ברפליקות. בראש ובראשונה, המאה ה-19 התרחקה ומה שנראה בתחילת המאה ה-20 כטעם רע של העשורים הקודמים הפך מיושן מספיק כדי לעורר שוב עניין. בנוסף, פגעי מזג האוויר, גשם חומצי, ביזה, ונדליזם ועוד יתר רעות חולות שרווחות בעולמנו השחיתו את הפסלים המקוריים ואף הביעו להעלמותם בחלק מהמקרים וכך הרפליקות הפכו לתיעוד היסטורי של מה שהיה ואינו עוד.

מי שביקר ב-V&A בלונדון ודאי מבין את החוויה המרגשת שבצפייה באותם פסלים נהדרים. העובדה שהם רק שעתוק אינה פוגמת בעוצמת החוויה בכהו זה. בדבלין, אפשר למצוא רפליקות בשלוחה אחרת של המוזיאון הלאומי, זו לאומנות דקורטיבית בקולינס באראקס. כתבתי על תערוכת הצלבים הגבוהים בעבר וישנן דוגמאות נוספות.
אוקי, נדמה לי שבשלב זה אפשר להפסיק להתייפח על מה שלא נמצא עוד במוזיאון ואפשר לדבר על מה שכן יש שם. סיור בכל המוזיאון יגזול שעות רבות ולכן אתמקד רק במספר פריטים החביבים עלי.

אם לרשותכם זמן קצר, מיד לאחר שתחלפו על פני היכל הכניסה המרשים של המוזיאון, אותה כיפה עם תקרת תכלת
(שפעם שימשה כהיכל להצגת אותם פסלים יצוקים), פנו ימינה ותגיעו לאוצרות המוזיאון (The Treasury). כפי שרומז השם, מדובר באוסף הפריטים הכי חשובים במוזיאון, למשל פסל אבן עגול שהוא לא פחות מאשר ראש עם שלושה פרצופים. לאנשים שחיו לפני כאלפיים שנה היה דמיון נהדר! הנה לכם סרטון קצרצר של הפסל:





עוד מאוצרות המוזיאון הלאומי של אירלנד הם הסיכה מטארה (The Tara Brooch) שהיא אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לצורפות קלטית. בגלריה סמוכה בחדר המכיל פסיפס עם שמות כל היבשות בהן שלטה האימפריה הבריטית (מה שהוביל לכך שבמשך שנים הרצפה כוסתה במרבד מקיר לקיר והוצנעה מהציבור, מה שלמרבה המזל שימר אותה באופן פנטסטי), תוכלו למצוא דפים המכיל פסוקי תהילים באירית מסביבות שנת 800 לספירה והשתמרו נהדר באדמת בוג במחוז טיפררי עד שהתגלו לפני כעשור.

ואם כבר הזכרנו את הבוג, אל תשכחו את אנשי הבוג עליהם כבר כתבתי בעבר. זה בהחלט מיצג שייחרט בזכרונכם לזמן רב. כדי להגיע אליהם, בכניסה פנו שמאלה. לפני כן, תחלפו על פני סירת עץ ויקינגית ארוכה, כמדומני הארוכה שנמצאה באירלנד. אם אתם מגיעים לאירלנד בטיסה של ריינאייר (Ryanair), תגלו שהוויקינגים הגיעו לאירלנד בתנאים גרועים אף יותר, על אף שקשה לדמיין זאת. מעל הסירה תראו תמונה הממחישה את הלוליינות ההנדסית שנדרשה כדי להכניס את הסירה הארוכה אל תוך המוזיאון.

עוד על הוויקינגים תוכלו ללמוד בתצוגה בקומה השנייה (לאחר שעליתם בגרם המדרגות המרכזי פנו שמאלה, כלומר בדיוק מעל אוצרות המוזיאון. בקומה השנייה גם חלק שמוקדש לימי הביניים באירלנד. אדמתה הבוצית והביצתית של אירלנד לא הפכה את המסע הצבאי קל. אך על פי כן תוכלו למצוא שריונות אבירים, חרבות, מגנים ועוד שלל אביזרים שהיו מצרך מבוקש בימי הביניים. נסו לחפש באזור כתובת עץ גדולה שהורדה מבניין אי שם באחד הכפרים באירלנד. בעבר כתובות מסוג זה היו נפוצות למדי וכיום זו הדוגמא האחרונה ששרדה באי.

ישנן עוד תערוכות על עבודות זהב (צורפות עתיקה), פרה-היסטוריה, חיים ומוות, קרמיקה וזכוכית מקפריסין (אני מניח שמדובר באחוות איים) ועוד. באופן אישי החלק שחביב עלי במיוחד הוא האזור שמוקדש למצרים העתיקה. כן, ראיתי סרקופגים של פרעונים גדולים יותר ותצוגות שהכילו יותר מומיות. אך החדר הקטן והאינטימי מלמד רבות על שושלות מצרים וכבונוס, ארון הקבורה פתוח וכך תוכלו להתרשם מיופיים של העיטורים הצבעוניים בתוך ומחוץ לסרקופג בו זמנית.

לסיכום, אם הזדמנתם לדבלין, אל תתעצלו ובקרו במוזיאון הלאומי. הכניסה לא כרוכה בתשלום. ותוכלו לרכוש מזכרות חביבות בחנות המוזיאון היפהפיה.

לקריאה נוספת:
הספרייה הלאומית של אירלנד הנמצאת סמוך בבניין סימטרי (בבלוג זה)
ליינסטר האוס, הפרלמנט האירי, הסמוך (בבלוג זה)



התבליטים שעיטרו את המוזיאון וכעת נמצאים באולם צדדי


המבנה האלגנטי של המוזיאון השוכן ברחוב קילדייר


הסיכה של טרה - The Tara Brooch