יום ראשון, 17 בפברואר 2013

בית מספר 29 ודבלין הג'ורג'יאנית

בדיוק קראתי כתבה לגבי ספקולציות על סגירת בית מספר 29 (House Number 29), שהוא אחד המוזיאונים הטובים בדבלין ואם מתמקדים במוזיאונים קטנים המוקדשים לנושא ספציפי (בניגוד למוזיאוני ענק המציגים מגוון תערוכות בשלל נושאים), מדובר באחד המוזיאונים הטובים מסוגו בעולם. ללא צל של ספק הייתי ממליץ לכל מי שמבקר בדבלין, ויש בו או בה אף מעט סקרנות לגבי היסטוריה או אדריכלות, לא לפספס את מספר 29.

אז מאין צצו שמועות לגבי סגירת המוזיאון? לשם כך רצוי לחזור לפתיחת המוזיאון בראשית שנות התשעים של המאה ה-20. לידת המוזיאון בחטא. ESB, חברת החשמל האירית (לאחרונה שונה שמם ל-Electric Ireland) קיבלה אישור להרוס שורת בניינים משלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 על מנת לבנות בניין משרדים אפרורי מבטון. על אף שכיום אדריכלות ג'ורג'יאנית נחשבת מורשת מפוארת של העיר הנאווה, באמצע המאה ה-20 היה מדובר בפרקטיקה שגרתית וכך נהרסו להן פינות חמד רבות בדבלין לטובת גושי בטון חסרי טעם.

כדי להמתיק את הגלולה של הריסת המבנים ההיסטוריים, קיבלה על עצמה ESB את משימת שיפוץ בית מספר 29 ברחוב פיצוויליאם (Fitzwilliam) בסוף שנות השמונים. וב-1991, נפתח המוזיאון. בראשית הסרטון המציג את ההיסטוריה של המבנה, מורעפים שבחים על ESB שסייעה בהקמת המוזיאון, מבלי להזכיר את מפלצת הבטון שיצקו בצמוד למבנה (ראו תמונה למטה) ובהינתן האישורים המתאימים, מי יודע, היו מפרקים גם את בית מספר 29.

משום מה, המוזיאון אינו רווחי בימינו והוא מהווה נטל כלכלי על ESB. לכן, לטענתם, הם רוצים לערוך שינויים באופן ניהול המוזיאון על מנת לצמצם עלויות. בין האלטרנטיבות שעלו, וכאן זו השערה שלי, עלה רעיון העיוועים לסגור את המוזיאון. כמה קל.

הערך שמוסדות תרבות מעניקים לעיר ותושביה גדול ממאזן הרווחים של איזו חברה. אם מוזיאון מסויים אינו רווחי, בהחלט יש מקום לסבסד אותו. זאת ועוד, הואיל וערכתי סיור במקום (והמלצתי לקוראי הבלוג לבקר בו, אם כי זה נבלע בין שאר המלצות) אני באמת ובתמים סבור שלמקום יכולת לעמוד על הרגליים בכוחות עצמו. עבודת השיפוץ המאסיבית מאחורינו וההוצאות המרכזיות הן חשבון החשמל (אירוני כאשר המקום מתוחזק על ידי חברת חשמל), אחזקה שוטפת, תיקונים קלים והמשכורת של הצוות המצומצם של המוזיאון שעורך סיורים נהדרים בבניין. הבעיה המרכזית היא שהתיירים הרבים המגיעים לדבלין, ברוב כסילותם, מעדיפים לבקר במבשלת גינס ובמזקקת ג'יימסון ופוסחים על המוזיאון הג'ורג'יאני של דבלין. למותר לציין שמבשלות בירה ומזקקות וויסקי פתוחות לביקור במקומות רבים אחרים בעולם, בעוד ארכיטקטורה ג'ורג'יאנית ייחודית לבריטניה ואירלנד. זאת ועוד, הואיל והיא נתונה להשפעות לוקאליות, החומרים שהיו זמינים בסביבה והטעם של הארכיטקטים, הארכיטקטורה של דבלין היא ייחודית.

אפשר ללמוד עליה מספרים ולהשתתף בסיורים והרצאות של החברה הג'ורג'יאנית של אירלנד, אך לתייר המזדמן לביקור קצר בעיר ולתלמיד התיכון הממוצע אין גישה להרצאות הללו ומכאן חשיבותו הרבה של המוזיאון. עם החדרה קצת יותר איתנה של המוזיאון לתודעת המבקרים על חשבון אטרקציות מטופשות בהרבה, היה אפשר למשוך למקום המוני מבקרים.

אז מה תמצאו בבית מספר 29? תלמדו על ההיסטוריה של המבנה וסביבתו דרך סיפור חייה של גברת ביטי (Beatty. אין קשר לצ'סטר ביטי), אלמנה צעירה עם שבעה ילדים שהייתה הדיירת הראשונה בבית בנובמבר 1794. לאחר מכן תזכו לסייר בבית ג'ורג'יאני אותנטי עם מטבח למשרתים בקומת המרתף, קישוטים מצוצעים לאורחים ומבקרים בקומה התחתונה ופשטות ארכיטקטונית חסכנית ככל שמטפסים במעלה הבניין לקומות המשמשות רק את בני המשפחה.

תזכו לשמוע על האופן בו גידלו ילדים במאה ה-18, על האופנה באותם ימים. האיפור באותן שנים הכיל כספית או חומר רעיל דומה, כך שנשים עשירות שיכלו להרשות לעצמן להתאפר מצאו עצמן עם פרצוף מצולק ומחורר תוך זמן קצר. שנים מאוחר יותר חוקק חוק שאסר על כך, בעיקר כי היו אלה האצילים שישבו בפרלמנט וראו את נשותיהן מתכערות עם הזמן. תשמעו גם את סיפורה של אחת המשרתות בבית שגרה באחת משכונות העוני הסמוכות, כמוה רווחו בדבלין עד שנות השישים והשבעים של המאה ה-20, עת פורקו והוחלפו בדיור ציבורי.

לא אספר עוד על הסיור במספר 29 על מנת לא לפגום בהנאה מביקורכם במוזיאון. תוכלו לערוך סיור וירטואלי במבנה אם בכל זאת תרצו ללמוד עוד על המקום. המוזיאון פתוח מידי יום מלבד ימי שני ואת שעות הפתיחה ניתן למצוא כאן. הוא נמצא באחת הפינות של כיכר מריון (המרוחקת מהפסל של אוסקר וויילד) והכניסה בגרם מדרגות היורד מהרחוב.

אז מהר, לפני ש(אולי) ייסגר.


בית מספר 29 ומימין לו המשרדים של ESB


המוזיאון הג'ורג'יאני של דבלין ממבט קרוב יותר


אם תרצו לקרוא עוד על דבלין הג'ורג'יאנית, אמליץ בחום להתחיל עם קריאה בוויקיפדיה.

על קצה המזלג, אם תרצו לראות עוד ולהתרשם מהמורשת הג'ורג'יאנית של דבלין, להלן מספר מקומות חשובים שמומלץ לבקר בדבלין:

רחוב הנרייטה (Henrietta Street) בצפון מרכז דבלין (מרחק הליכה קצרה מרחוב אוקונל) על דרך האבנים שבו מהווה נקודת חשובה לביקור. המבנים בו לא פתוחים לקהל הרחב, אבל אולי תמצאו את אחת הדלתות פתוחה ותזכו להציץ פנימה. המבנים במקום הם מהראשונים שקמו בדבלין הג'ורג'יאנית, אי שם בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-18. באותם ימים, הצד הצפוני של דבלין היה יוקרתי למדי.

 רחוב הנרייטה ו"קינג'ס אין" בסופו



בתוך בית מספר 7 ברחוב הנרייטה (Henrietta Street)



פנינה נוספת בצד הצפוני של העיר, לא הרחק מרחוב הנרייטה, היא כיכר מאונטג'וי (Mountjoy Square), הכיכר היחידה שהיא גם ריבוע (square, במידה ותהיתם לגבי מקור המילה). למרבה הצער, הגינה המקורית שעמדה במקום נהרסה ברובה ובמקומה ניצבת כיום פינת משחקים מודרנית ומגרשי טניס, כדורסל וקטרגל. אני מניח שאפשר להסתכל על הצד החיובי, המקום עדיין בשימוש. יותר עצוב הוא לגלות שכשליש מהבתים בכיכר אינם מקוריים, אלא נבנו בשנות התשעים של המאה ה-20 בהשראת המבנים מהמאה ה-18 שסבלו מהזנה ונהרסו. כפי שנרמז, החלק הצפוני של דבלין אינו נחשב איכותי מבחינת האוכלוסיה שחיה בו (הכללה גסה שגורמת עוול לרבים וטובים) וכיכר מאונטג'וי אינה שונה. התארחתי בכמה מהבתים במקום והתושבים אדיבים למדי, אך מדובר במיעוט שנלחם בטחנות הרוח של העוני שרווח באזור הזה, ממש במרכזה של דבלין.


הנוף הנשקף מחלון הקומה העליונה של בניין מספר 54 בכיכר Mountjoy


כיכר פיצוויליאם (Fitzwilliam Square) בצדה הדומי של מרכז דבלין אלמונית למדי ביחס לשתי הכיכרות הסמוכות לה (כיכר מריון וסטיפנס גרין). זה אולי המקום לציין שהגישה לגינה שבמרכזן של הכיכרות הג'ורג'יאניות הייתה שמורה לדיירי הרחוב. כל בעל דירה קיבל מפתח לגינה שהייתה מסוגרת בגדר ושערים כחלק מהסכם השכירות או הקנייה של הדירה. ביתר הגינות הג'ורג'יאניות בדבלין המנהג הזה נזנח במרוצת השנים והן נפתחו לציבור, אך כיכר פיצוויליאם עדיין משמרת את המנהג הזה (כמו הרבה כיכרות בלונדון, אגב, הסגורות לקהל הרחב) והגישה אליה חסומה לציבור, למעט במספר אירועים מיוחדים.

אף על פי שכנראה לא תזכו להלך בתוך הכיכר, מומלץ בחום לצעוד סביבה. היא הקטנה מבין הכיכרות הג'ורג'יאניות של דבלין, אך אחת היפות והמטופחות בה. הבתים נהדרים והדלתות יפהפיות.



כיכר פיצוויליאם בסתיו


הגינה המשותפת הנגישה רק לתושבים


סיור בכיכר


לא הרחק מהכיכר הנ"ל, שוכנת כיכר מריון (Merrion Square). בניגוד לסטיפנס גרין, על פי רוב הכיכר אינה גדושה במבקרים (אם כי אינה ריקה מאדם). לא הרחק מהמקום נולד וגדל הסופר אוסקר וויילד (שעל אף שהיה פעיל בלונדון הויקטוריאנית הוא אירי) ותמצאו במקום פסל אבן צבעוני שלו. אך אנו גולשים לתקופה מאוחרת בהרבה. כפי שפתחתי, הנקודה הטובה ביותר ללמוד על המקום היא בניין מספר 29 בפינת הכיכר, הוא המוזיאון הג'ורג'יאני של דבלין. למרבה הצער, רוב המבנים לא נגישים לקהל, אך עם קצת מזל אולי תוכלו להיכנס לאחדים מתוכם, שכן הם משכנים גופים ציבוריים וארגונים מסבירי פנים אחרים. רשמתי בעבר על כמה מבנים בעלי עניין, בקטע הזה.


אז זהו לבינתיים. קטע זה אינו מתיימר ואינו יכול לסכם כמאה שנים של דבלין בתקופת המלכים ג'ורג', ג'ורג', ג'ורג' וג'ורג'. כפי שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם צמיחתה של דבלין הג'ורג'יאנית אינה סיפור קצר, אלא מאות אם לא אלפי סיפורים של יזמים, אנשי נדל"ן, שפיתחו את דבלין. חלקם התעשרו, אחרים נותרו חסרי כל (בועות נדל"ן היו גם אז). על אף החזות הדומה של המבנים, ניתן לזהות וריאציות רבות, ברוחב ובגובה המבנים, בעיטורים, באיכות הבנייה ועוד, בין אם בשל העובדה שהמבנים נבנו בשנים שונות ושופצו בתקופה אחרת ובין אם קבלן אחר עבד על המבנה המקורי.

התקופה הוויקטוריאנית שבאה אחריה, ראתה תנופה תעשייתית, סטנדרטיזציה של חומרי בנייה ושיטות עבודה, כך שהאינדיבידואליזם הנהדר של הבתים הג'ורג'יאנים הלך לאיבוד ופינה מקום לסגנון האדריכלי של האימפריה בה השמש לעולם לא שוקעת.

הכיכרות הג'ורג'יאניות שהזכרתי לעיל אינן היחידות, אך הן אלו המזכירות ביותר את צורתן המקורית. אם תרצו לראות עוד, תוכלו לבקר גם בכיכר פארנל הסמוכה לרחוב אוקנל, סטיפנס גרין שאין סיכוי שתפספסו (לפחות את הפארק הנאה) ובו עשרות מבנים מרתקים שכל אחד שווה קטע בפני עצמו ועוד המון שכיות חמדה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה